התובעת הגישה בקשה לביצוע שטר בקשר להמחאה שנמשכה על-ידי הנתבע על החלק. הנתבע טען, שההמחאה אבדה או נגנבה שנים רבות קודם לכן. המחלוקת היא בשאלה, אם התובעת אוחזת כשורה בהמחאה.
רקע דיוני, והערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין
2. התובעת, חברה העוסקת בהמרת מטבע ובניכיון שיקים, הגישה ביום 2.11.2007 אל לשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב בקשה לביצוע שטר נגד הנתבע, בקשר להמחאה על סך של 21,000 ש"ח שנמשכה על-ידי הנתבע, ושמועד פירעונה היה 17.9.2007. ביום 24.2.2008 הגיש הנתבע את התנגדותו לבקשה וכן ביקש להעביר את הדיון אל בית המשפט בירושלים. על-פי החלטת בית משפט השלום בתל-אביב מיום 24.3.2008, הדיון בהתנגדות הועבר אל בית משפט השלום בירושלים.
הדיון בהתנגדות התקיים ביום 10.7.2008, ובסופו הגיעו הצדדים לידי הסכמה שההתנגדות תתקבל, והתובענה תתברר בסדר דין מהיר. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, והעדים נחקרו על תצהיריהם בדיון שהתקיים ביום 15.1.2009 לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל.
לאחר שלבקשת הצדדים הוגשו ביום 18.3.2009 מסמכים מחשבון הבנק של הנתבע, ניתנה ביום 30.4.2009 החלטה הקובעת שהצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב. סיכום טענות התובעת הוגש ביום 4.6.2009 וסיכום טענות הנתבע הוגש ביום 9.7.2009.
3. תובענה זו, לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעו לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שנפטר בחודש פברואר 2011, לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם, אך קודם למתן פסק הדין. בהתאם להנחייתה של נשיאת בית משפט זה, כבוד השופטת שולמית דותן, התיק הועבר אליי למתן פסק-דין.
תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט בן-עטר ז"ל תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69
אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72
האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74
יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94
אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249).
קיצור העובדות הרלוונטיות ועיקרי טענות הצדדים בעניין העובדות
4. ההמחאה הנדונה נחתמה על-ידי הנתבע בעודה ריקה, ולא נכתב בה דבר למעט חתימת הנתבע. ההמחאה הגיעה לידי מר יוסף אולמן, שהסב אותה לתובעת.
טענת הנתבע היא, שההמחאה אבדה לו או נגנבה ממנו, ולכן הודיע לבנק על ביטולה. לימים גם הגיש תלונה במשטרה על גניבת פנקס ההמחאות שבו הייתה המחאה הנדונה.
טענת התובעת היא, שההמחאה הגיעה לידיה מידי מר יוסף אולמן, שהסב אליה את ההמחאה, וקיבל בתמורה את הסכום הנקוב בה, בסך של 21,000 ש"ח.
מר יוסף אולמן, מסב ההמחאה, טען שהלווה לנתבע סך של 5,000$ וכביטחון לפירעון ההלוואה קיבל את ההמחאה הריקה. משלא פרע הנתבע את ההלוואה ובהתאם למוסכם עם הנתבע, הוסיף את הפרטים על ההמחאה, הסב אותה לתובעת, וכאמור, קיבל בתמורה את הסכום שננקב בה.
5. אין מחלוקת בין הצדדים שביום א' באלול התשנ"ב (שחל ביום 30.8.1992), לווה הנתבע ממר אולמן סך של 5,000$ (מסמך ב' מטעם התובעת).
טענת הנתבע היא, שההלוואה נפרעה זה מכבר. הנתבע לא הציג כל אסמכתא לפירעון ההלוואה, לא ציין כיצד פרע את ההלוואה ואף לא ידע לומר מתי היה זה. כל טענותיו של הנתבע בעניין פירעון ההלוואה הסתמכו על כך שמר אולמן לא פנה אליו בדרישה להחזיר את כספי ההלוואה.
באשר להמחאה, טען הנתבע כי זו נעלמה או נגנבה. אולם הגם שאין מחלוקת שעוד בשנת 2001 ביטל הנתבע את כל פנקס ההמחאות שממנו הוצאה ההמחאה הנדונה, את התלונה על גניבת פנקס ההמחאות הגיש הוא רק סמוך לפתיחת ההליך הנדון, ביום 12.11.2007.
6. לפי דברי אולמן, בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, במהלך שנת 2002 הלווה הוא לנתבע סך של 5,000$, ועל-פי מה שהוסכם בינו לבין הנתבע, היה על הנתבע לפרוע את ההלוואה כעבור כחצי שנה. במעמד מתן ההלוואה, נתן הנתבע לאולמן את ההמחאה כבטוחה להחזרת ההלוואה (עמ' 7 בפרוטוקול). ההמחאה ניתנה לאולמן ריקה, בעוד שרק חתימת הנתבע עליה, תוך שהוסכם שאולמן יוכל למלא את החסר בהתאם לשערו של הדולר במועד פירעון ההלוואה, אם הנתבע לא יפרע אותה קודם לכן (פסקה 4 בתצהירו של אולמן; עמ' 15 בפרוטוקול).
במעמד מתן ההלוואה נתן הנתבע לאולמן גם המחאות נוספות חתומות על החלק (נ/2 עד נ/; עמ' 8), ולימים ניסה אולמן לגבות את כספי ההלוואה באמצעותן, אך הן חוללו בשל היעדר פירעון. מאחר שהסבתם נעשתה קודם שחוללו, פרע אולמן בעצמו את ההמחאות שהסב לאחרים (שם, וכן עמ' 16). בכל מקרה, כפי שהעיד אולמן, הנתבע מעולם לא פרע את ההלוואה הנדונה, וגם לא הלוואה נוספת שהלווה לו (עמ' 6). למרות פניותיו החוזרות אל הנתבע, ההלוואות לא נפרעו, אך כל עוד מצבו הכלכלי אפשר זאת, המתין אולמן שהנתבע יפרע את ההלוואות (עמ' 9). משנקלע לקשיים כלכליים ומאחר שחשבונו הוגבל, ולכן לא יכול היה להפקיד את המחאתו של הנתבע בחשבונו, פנה אל התובעת לניכיון ההמחאה (עמ' 15).
7. במהלך עדותו של אולמן, התברר שבעת שהעמיד את ההלוואות לנתבע, מסר לו הנתבע פנקס המחאות מלא שבו כל ההמחאות חתומות על החלק (עמ' 8), וכי ההמחאה הנדונה היא אחת מההמחאות שהיו בפנקס זה. הנתבע לא ידע לתת הסבר להימצאות פנקס ההמחאות בידי אולמן, והעלה השערות כי יכול שנאן-דהו מצא את הפנקס (עמ' 10). הנתבע גם לא ידע לציין מתי נעלם פנקס ההמחאות (עמ' 2), לא ידע להסביר הכיצד התגלגל דווקא לידיו של אולמן שממנו לווה כספים, ולא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שההמחאות חתומות. תחילה העלה אפשרות שחתם את ההמחאות עבור אשתו, אך הסבר זה לא התיישב עם דבריו שגם לאשתו הייתה זכות חתימה (עמ' 3).
8. באשר לתובעת, לא היה מחלוקת שישנה היכרות רבת שנים בין אולמן, מסב ההמחאה, לבין מר יצחק טאוב, העובד אצל התובעת ושאשתו היא בעלת מניותיה. גם לא הייתה מחלוקת שיש ביניהם קשרים עסקיים (עדות אולמן - עמ' 9; עדות טאוב - עמ' 6). אך פרט לכך, לא הוכחה שותפות כלשהי בין השניים, ולא הובאה כל ראייה לפעולה משותפת ביניהם ביחס להמחאה הנדונה.